קראתי בשקיקה מאמר קצר שפורסם אתמול (ובעצם לא נאמר בו הרבה) על ילדי פלא, גאונים מוסיקליים.

http://www.haaretz.co.il/gallery/kids/1.1936694

מסופר שם על יום עיון מנוקד בביצועים מוסיקליים של ילדי פלא מבוגרים וכן הרצאה ושיחה מפי מומחית בתחום. ודאי מי שמטפלת בהתמודדות או באפטר אפקט שיש לגאונים. מהו גאון בעצם? כיצד יודעים שהגאון גאון? האם הוריו ישמו לב מייד? ואם הוא בא מבית דלפונים בורים, האם יש סיכוי שיתפספס? והאם רמת הגאונות נשמרת לאורך השנים? או שברק המחשבות מתעמעם כעבור 20 שנה? את כל השאלות האלו הפנתי לאמי שביליתי איתה אתמול את רוב היום בחברת ילדיי. אמי אמרה שמורים לציור יכולים להבחין התלמיד מחונן (ונדיר שיש כאלו) כשמבחינים בחיבורים שהילד עושה. כלומר, הערה אגבית שתאמר לו בציור תהיה מבחינתו ראויה מייד לבדיקה בתחומים אחרים, כלומר, מחוננים מתרגמים ומקטלגים אחרת ידע. יש להם גם יכולת לקלוט ולעבד מידע רב ומורכב סימולטנית והם רואים את התמונה הגדולה על פי רוב. למה את שואלת? שאלה אותי אמי בטון ממזרי, סתם מעניין אותי, אמרתי. אני גם תוהה, אם הורים מבחינים שהילד שלהם ניחן ביכולת מפותחת, האם העידוד בכיוון זה יהרוס או יבנה משהו? והנה במאמר יש דוגמא מפורסמת על אותו אלישע אבס ילד הפלא המחונן שניגן לארתור רובינשטיין והיה תלמידה של פנינה זלצמן והחליט בנעוריו להיות לשחקן כדורגל. ואם הוא מחונן, הוא יודע שיש ודאי דמיון בין נגינת פרלודים לבעיטת כדורים והיינו הך אם יממש עצמו כאן או כאן. כי מי שגאון, כך אני סבורה, לא צריך ללמוד את מה ש”בא לו להיות”. כל מה שילמד- מארכיאולוגיה ועד להטוטנות קרקס יספק לו את הידע הדרוש כדי לפתור משוואה או לקלוע לסל. לחשוב מחוץ לקופסא, כמו שאומרת פרסומת המכונית. אמרתי לאמי, כמה נח וקל לגאונים (באנגלית יאמרו-גיפטד, שלא ללחוץ). לא, לא קל להם אומרת אמי, הם לרוב לא מרוצים ומאוד קשה להם להחליט החלטות. ואני הוספתי שודאי קשה להם גם בחברה להיות ליד אנשים צרים ולהסתפק לפעמים במועט או בכלום. זה באמת מאכזב להעביר שנים ארוכות ולא לפגוש בן שיחה ראוי, או מישהו שיכול להצחיק אותך ממקום עמוק ומורכב. בעברית אומרים מחוננים- איזו מילה חכמה וכמה יש בה.

אולי המאמר הזה הפעיל אותי לחשוב עוד מפני שאני מגדלת ילדים ומנסה להבין מה התפקיד שלי בהתפתחות האינטלקטואלית, התרבותית שלהם. רגשית אני יודעת מה אני עושה, פחות או יותר. ובתחומים אחרים לא ממש.  אני רוצה להצליח לאפשר להם דברים ולעזוב אותם במנוחה לבחור. אני מתבוננת הרבה בנערים מתבגרים בזמן האחרון (אתמול למשל ראיתי חבורה די דוחה וריקנית של נערים במקדונלדס רמת אביב ג) כדי להתכונן לכל מה שצפוי לי…

ולסיום, כמה מילים עצובות. אתמול נפטרה אמא של חבר יקר שלנו מסרטן. חשבתי על זה שהיתה לו אמא רק 36 וחצי שנים. ושמעכשיו אין לו יותר אמא והיא עצמה לא מתפקדת כאמא יותר. חשבתי על זה שכשילדה את בנה הבכור ע’, אחזה אותו בזרועותיה ולא תארה לעצמה שתאלץ להיפרד ממנו ומשלושת אחיו עוד 36 וחצי שנים. חשבתי, מה אם היה בא מלאך מהעתיד ואומר לי שיש לי עוד 30 שנה להיות אמא לילדי. האם משהו היה משתנה? אני אומרת בזהירות בלי לפתוח פה, שכל יום אני מממשת את שלל אהבותי. ואם אאלץ ללכת בקרוב לא יהיה לי על מה להצטער. להצטער ולהתחרט זה הדבר שהכי קשה לשאת.

הייתי ילדת חוגים. ולא סתם חוגים, חוגים מושקעים (יקרים, רחוקים מהבית שדורשים נסיעה והמתנה). כינור בגבעתיים, בלט בדיזנגוף קרמיקה וציור לסרוגין. גם מורים פרטיים היו באיזשהו שלב, חמישה היה השיא שהגעתי אליו: מתמטיקה, אנגלית, כימיה, ערבית ולשון. הייתי תלמידה על הפנים. השנים הראשונות בתיכון היו איומות, הרגשתי כישלון. לא עניין אותי מה שנלמד בכיתה ולא הצלחתי לזכור ולהקיא את החומר כנהוג. המורים הפרטיים הרבים בהם נעזרתי לא שינו באופן דרמטי את הציונים הבינוניים שלי. מי היה מאמין שמהדלת האחורית אוציא שני תארים אקדמאיים (באמנות אמנם אבל סו ווט). דווקא בבצלאל הייתי סטודנטית מעולה בשעורים העיוניים- משהו בשיטת עיבוד החומר השתנה לי בגיל 23 ופתאום הצלחתי להוציא תשעימים בלי מאמץ. אני. שהוציאה 28 בבגרות בכימיה (חתמתי שמי על המבחן ויצאתי)  ו-67 בבגרות באנגלית למרות שדיברתי שוטף. תכלס, אפשר להבין הכל די בקלות, השאלה היא איך ניגשים לזה, איזה קישורים עושים בין דברים וכמובן, אסור לפחד מידע חדש! יש ילדים שמצליחים להסביר לעצמם דברים מורכבים וידיעות חדשות מתיישבות בבהירות במוחם. ויש ילדים שמעניינים אותם דברים אחרים. אני פשוט חלמתי בלי סוף. שנאתי להיות תלמידה גרועה, כל החברות שלי היו תלמידות מעולות. ידעתי שאני לא טיפשה גמורה אבל לא היתה לי הוכחה. בקורס קציני מודיעין עשיתי מעצמי צחוק כשהייתי צריכה להסביר על דוקטרינות מלחמה רוסיות (אפילו לא ידעתי מה זו דוקטרינה). רוב הזמן הייתי סגולה מבושה על בורותי. בערבים לפחות התגפפתי עם איזה חייל בין עצי הברוש.

מורה פרטי לא יכול לעזור לך להבין. את צריכה למצוא דרך להבין. זה מה שלא הבנתי. הייתי מתוסבכת מלחץ ופחד להיכשל כך שלא הייתי פנויה להבין בכלל איזה מפלצות מסתתרות בין ספרי הלימוד שלי. א גוועלד. רק שי’ וט’ לא יעברו את זה. אני חייבת למצוא דרך להשאיר אותם פתוחים לידע ולא לחשוש מפניו. לא להיות הישגיים בציונים כי זה לא חשוב. לא להתחרות בידע. להישאר סקרנים כלפי העולם, ביקורתיים, ערניים. לא חייבים בשביל זה ללכת למסגרות אלטרנטיביות.

אני מנויה על אתר אמריקאי בשם בייבי סנטר ומדי שבוע נשלח לי ניוזלטר. הפעם נשלח אלי שוב המאמר איך לזהות כשרונות יחודיים אצל ילדים. לא יודעת מה אני חושבת על זה. יש כל כך הרבה כשרונות מבוזבזים בעולם וכל כך הרבה סתם אנשים שחוללו ניסים ונפלאות. אבל מי שמתעניין אז זה הלינק

http://www.babycenter.com/0_how-to-tell-if-your-preschooler-is-gifted_65003.bc?scid=preschooler_20130205:4&pe=MlV3WXRlSXwyMDEzMDIwNQ..

????? 1

טוב אז הנה, זאת אני שניה לפני שהסתבכנו. עוד שניה אני כבר לא צוחקת יותר. נתחיל מהסוף: כשיוצאים עם הילדים לטיול יש כמה דברים שצריך לוודא: בטריה מלאה בנייד, פנס, שתיה, שמיכה חמה, מנוי שגריר וכדור ואבן ללא מניקות. טיילנו ספונטנית בצהרים ליער אשתאול ואחרי פיקניק קצרצר יצאנו מהיער ונקלענו לשביל בוץ. התחפרנו בבוץ. שרפנו משהו במנוע. הוצאנו הילדים מהרכב ויצאנו רגלית למקום בו יהיה אפשר להגיע אלינו, לא שהיה לנו מושג איך להסביר או משהו… תודה ל”וויז” שתקעה אותנו בבוץ, ותודה שאפשר היה לשלוח לפחות נקודת ציון למחלצים שיבואו לקחת אותנו. טוב אין לי כח אפילו לספר את זה שוב. היה סיוט. מה כן? הבנתי שהילדים שלי יכולים להריח את הפחד שלי מקילומטרים והם הבינו שניהם- גדול וקטנטן שאמא ואבא בהיסטריה. לא בכינו או צרחנו או התווכחנו, פשוט היינו במצוקה. היום עמד לרדת. ולא ידענו מתי נצא משם. ארבע שעות זה לקח. נהיה חושך. דני אפילו ראה תן מסתובב. לא האמנתי שזה קורה, היה הכי מורט עצבים בעולם. שתדעו לכם שאני בכיינית בינלאומית ולא מפסידה הזדמנות טובה לתת לנהרות לפרוץ. אבל עכשיו כשאני ה”מבוגר האחראי”, אין מצב שזה יקרה. יש ילדים שצריך לשמור עליהם. זה מה שהיה אולי מעיק. הילדים היו מהממים. הם הבינו באיזה חוש שד’ ואני מנסים לתפקד בסיטואציה ופשוט הורידו פרופיל ונתנו לנו את המקום והזמן. י’ סגר את עצמו בבועת משחק זורם בטבע שארכה כמעט 3 שעות (!) בהן הוא דיבר ושר וקטף עלים ואסף שבלולים. ככה הוא שרד את השיעמום וחוסר הוודאות של מתי נגיע הביתה. הוא הכניס עצמו לעולם שלא קשור לסטרס של ד’ ושלי. הוא ידע מה קורה ולא הפריע והציק. בא לי לבכות כשאני חושבת על זה. איזה ילדים מדהימים. אין דבר יותר טוב מהם. אמרתי לי’ כשחזרנו הביתה כמה אני וד’ גאים בו וחושבים שהוא ילד בוגר ונפלא, אמרתי לו תודה גדולה על איך שהתנהג… זהו, חוויה מגעילה שנעשה ממנה מרקחת עריבה לחיך בפולקלור המשפחתי הקטן שלנו…

אחרי שגמרתי להוריד הבוץ מהנעליים של כולם, לכבס, להניק ולהשכיב לישון עשיתי אמבטיה רותחת ואמרתי תודה לאל שנגמר. לבכות כבר לא הצלחתי.

יום אחד ישבתי בבית קפה וט’ התינוק בזרועותי. לפתע הגיחה קשישה בפאה חומה מאחור ודרשה: אני רוצה אותו מייד. “בשום פנים ואופן לא” עניתי לה ברצינות ובכעס, היה לי בוקר קשה. הזקנה חייכה בהומור וביטול ומלמלה משהו על מתיקות וחמידות של תינוקות. והנה אתמול ישבתי בבית קפה עם ד’ שהחזיק את ט’ בזרועותיו ושוב אותה קשישה בפאה צועקת לחברתה- רגע זהבה, לפני שהולכים אני חייבת להסתכל מקרוב. באה אל ד’ ואמרה “אני רוצה אותו מייד”. ד’ חייך אליה ואמר לה “כן כמה חמוד הוא, מה?” “אח אח אח, אמרה הקשישה, איך הייתי רוצה להיכנס עם אחד כזה קטן למיטה ולא לצאת…” ניסוח מפוקפק אבל הבנו כוונתה. תכלס. צודקת, גם אני אוהבת כל כך לבלות איתו במיטה במזמוזים ונשיקות בלי סוף. הזקנה הלכה לה ואני הבנתי שזה הליין שלה כשיש תינוק בסביבה. אין ספק שהייתי רגישה יותר לפני חודשיים מעכשיו. כשכבר הבראתי לגמרי וחזרתי לתפקד ולשמוח ולהשתלט על הנעשה בחיי. אין ספק שכשמשתלטים על העניינים (אמרתי היום לחברתי מ’- כמו להיקלט במקום עבודה חדש) תחושת העוצמה והסיפוק גוברות והכיף אדיר… אולי גם אני אהיה אחת מאותן זקנות מטרידות שנטפלת לתינוקות בבתי קפה ומבקשת סיבוב. לזכור ולהטביע בי את המגע המהמם והדביק של פנים כפות הידיים, רכות הלחיים, הריח של תוך האזניים וקפלי הצוואר השמנמנים, כמה מהר הם מתיישרים והריחות נעלמים והזכרונות חומקים בורחים. להנות עכשיו אני אומרת.

הי! אני מרגישה כאילו חזרתי מחו”ל. שנים לא כתבתי והנה הגיע ערב כזה שבשארית כוחותי, כוס יין לצידי, שני בנים לא בבית ואחד במיטה יש לי אפשרות לתקתק. התגעגעתי. והסיבה שנעלמתי היא התערוכה שעשיתי בסטודיו החדש שלי. היתה חוויה טובה ומעניינת מאוד. למדתי ממנה המון ונדמה לי גם שהתבגרתי. תובנות מהחוויה הזו- בהמשך. למה לדבר על אמנות כשאפשר לדבר על קקי! אבל במובן המטאפורי של המילה.

הלכתי לבקר בגני עירייה לשם ארשום את י’ בשנה הבאה כשיהיה בן 4. א-ברוך. היה מעיק ביותר. ישנם 4 גנים לבחירתי, שניים מהם דוחים בעיני, אחד לא משהו ואחרון שהיה הכי טוב מהשאר, אבל גם לא חמישה כוכבים. הבנתי שתמו ימי גן העדן של הגנים הפרטיים. המושקעים, הנבחרים בקפידה, עם הגננת הזמינה והנבונה והאוירה שבאה לי הכי טוב. ברוכים הבאים לג’ונגל, עם גננות שלא בוחרים וסייעות שלא התחלפו 20 שנה וילדים גדולים מתרוצצים ומי יודע מה קורה שם עם הצדק, הדאגה והאהבה. מה יקרה שם לי’? האם אני חיה בבועה? האם מה שיקרה לו שם ישבור אותו ויתיש אותו? (ילדים אלימים, גננת שלא שמה עליו, בדידות, לעג מהזולת). אני חרדה לשלומו. העולם אכזר ואני מפילה אותו במדרגות אל העולם האמיתי. אבל מצד שני, מה אני יודעת. כמה שנים אפשר לחיות בצמר גפן בדיוק כמו שנדמה לי שיהיה לו הכי טוב? ואולי הוא זקוק להארד קור הזה של גן עם 35 ילדים? הצילו.

בחירות

קיבלנו בדואר את פתקי ההודעה לבוחר. אין לי הרבה מה לומר, מצב ביש, אין אלטרנטיבות שאני שלמה עם ההצבעה להן. למה לכל הרוחות הקמפיין של מרץ שלילי? קמפיין שלילי, הסביר לי בן זוגי ד’ שעוסק בין היתר בפרסום, הוא כאשר מישהו אומר לך מה הוא לא, במקום לומר מה הוא כן.

תצביעו לנו- קולכם בטוח נגד ביבי. שמאלנים- תחזרו הביתה וכל זה. את מי זה מעניין בכלל? למי זה גורם להרים גבה בכלל? למה אתם לא מפרסמים רשימה גלויה של הישגיכם בשנים האחרונות? הרי זו בדיוק הסיבה להצביע למפלגה מסויימת שכבר קיימת שנים רבות. לשמוע מה היא עשתה למעני. כי מםלגות חדשות יכולות רק להבטיח אבל לא להתגאות בשום הישג. אז נו? מה עשיתם מרצ? בטוח עשיתם משהו. איזו טעות טקטית זו לבזבז כספים על פרסום שלילי. וד’ אמר לי שסקרים מראים שקמפיין שלילי עובד פחות מקמפיין חיובי. וזה ברור. תנו קצת שמחה בלב ותקווה לעתיד חברים!

הבוקר י’ קפץ על השולחן בסלון ערום וחשבתי לעצמי (מעבר לזה שהוא נורא רזה לאחרונה) שהוא פשוט מהמם ומושלם. כמו בובה אמיתית חיה. עם הבל פה מתוק של לילה תמים ומיץ פטל. ושמחה וצחוק ובכי שבוקעים מהרווחים הקטנים בין השיניים. רווחים קסומים ומדודים. וכרבולת חומה זהובה של שיער סתור בחינניות אגבית. למה בכל הנשימה הגדולה של האושר המצמרר נכנס גם תמיד פחד וחוסר שקט? למה אי אפשר פשוט להנות?

ומה אתם אומרים על כל הטפו טפו טפו הזה שאסור להגיד על הילד שלך דברים מהממים וטובים כי המזל הרע אורב מעבר לפינה? באמת זה ככה? יש לי בת דודה בח”ול עם שני ילדים מקסימים וכשאני משוחחת איתה אני תמיד מרגישה כמה היא מפחדת להגיד על הילדים שלה דברים טובים. אני הרי לא השטן מעבר לפינה, אני בת דודה שאוהבת אותם מאוד! אז למה לא לשתף אותי בשמחה ובגאווה? יש עוד כאלה שמגדילות ועושות ואומרות כבר ישר :אויש איזה ילד מכוער! כל כך מכוער שזה משהו! כאילו על דרך ההיפוך כדי לדלג מראש על המזל הרע ולצחוק כי זה היה ממש מצחיק. אבל הנה, לעומתן יש גם מישהי שאני חברה שלה בפייס והיא לא חדלה מלצטט דיאלוגים שלה עם בנה הגאון בן החמש או שש. כל יום לפחות שתי פנינות חכמה ושנינויות שלו. האמונות התפלות כנראה ממנה והלאה, אבל היא גם קצת מגזימה בטרחנות התיעודית הזו.

טוב, זהו, אז אני רוצה לסיכום להצביע למפלגה שתעשה למעני ולמען ילדיי דברים טובים, שתגיד לי מה כן ולא מה לא.

לפני כמה חדשים פורסמה בעיתון הארץ כתבה בה רואיין אדם, חוקר, אקולוג שטען כי האיום מספר אחד על האנושות בכדור הארץ הוא פיצוץ אוכלוסין. הוא תאר את מגמת העליה המבהילה בכל פרק זמן נתון ואמר שבתוך זמן קצר יחסית יאזלו המשאבים על כוכב הלכת שלנו. הפתרון לשיטתו היתה שבני אדם יביאו לעולם ילד אחד בלבד וכך ניתן יהיה לפקח ולמתן את התפשטות ההומו ספיינס ההיסטרית. גם לישראל הוא הגיע, היכן שמשפחות ברוכות ילדים זו מצווה ונוהג בקרב האוכלוסיות היהודיות ופלסטיניות כאחד. ואני לתומי חשבתי שהטבע חכם והיקום משגיח ובכל כמה זמן פורצת מלחמה או אסון טבע שגובים אלפי קורבנות וככה נעשה דילול טבעי “אורגני” של האוכלוסיה. יד מפקחת מלמעלה. ברור שלא, סתם מחשבה שנהנתי להשתעשע בה. אבל המצב הכלכלי הגרוע בו נמצאות מדינות רבות כעת לבטח ישפיע. איך זוגות צעירים בספרד או יוון למשל שבקושי מוצאים עבודה במלצרות יאכילו ויפרנסו שלושה ילדים? בכלל באירופה יש ילודה שלילית אני חושבת. הרבה זוגות כלל לא שוקלים להביא ילדים לעולם וזה נורמטיבי לגמרי. רק בישראל מרימים גבה ולא מבינים מה לא בסדר אצלך, איך זה שאתה לא רוצה דבר כל כך טבעי או מקובל. ואז אתה עושה ילד אחד ואחרי כמה שנים הגבה שוב מתרוממת, איך זה שיש לך רק ילד אחד? משהו לא בסדר? מה את לא רוצה לעשות לה אחות או אח? מכל הבריות הטובות שאני מכירה שמעתי רק מפי בריה טובה אחת חברה שלי על השיקול האקולוגי שבהבאת ילד לעולם. מחשבה כזו אני מודה לבושתי לא חלפה במוחי מעולם. למה לא להסתפק בילד אחד? זה יותר קל בוודאות וגם יותר מוסרי סביבתית ואקולוגית. שמעתי לפני כמה זמן איזו חברה מפטירה שבישראל כל ילד עולה מליון שקל. במצטבר להורים, לגדל ילד, מליון שקל. שמעתם? מבהיל. ברור שאפשר לגדל ילד בלי חיתולים, רק להניק, בלי מטפלות, בלי גן, ילד שגדל בבית ההורים בחינוך ביתי וכו, אבל זה יוצא מן הכלל לרוב כי כולם רוצים לעבוד ולהתקדם ולהרוויח יותר כדי לפרנס את המשפחה ולשלם עוד גנים ועוד חוגים ושלא יחסר דבר בבית ובמקרר.

בסין מרשים ילד אחד בלבד. ולכן בתי היתומים מלאים להתפקע בסין, כי כשנולד המין הלא רצוי ולא מספיקים להפיל בזמן, הילד מתגלגל לבית יתומים. כתבה מבהילה ועצובה ראיתי פעם בערוץ 8 על זה. על בית יתומות בסין. אמרתי לעצמי אז שיום אחד אם אהיה עשירה אאמץ ילד נוסף. ובכן, למה לא בעצם לאמץ את הילד השני או השלישי במקום ללדת אותו גופא? זו מחשבה הרבה יותר אקולוגית וכולם מרוויחים. לך יש עוד ילד, לא הכבדת על אוכלוסיית כדוה”א ונתת הזדמנות שווה לנשמה טובה שנולדה בלי מזל. למה? הלוואי וזה היה ככ פשוט. נדמה לי שהרצון העז ליצור עוד שכפולים גנטיים של עצמך גוברים על ה”מצפון האקולוגי”. עוד וורסיות לאותו צירוף, ושיהיה אח או אחות מאותם מרכיבים, שיהיו דומים וקשורים בעבותות זה לזה ולהורים. כן, אבל זה לא תמיד ככה. אחים לפעמים הם אויבים מרים. וילדים מאומצים יכולים לעשות לך את המוות. וההיפך.

אנשים לרוב פונים לאימוץ לא מתוך אידאלים אלא יותר מפני חוסר ברירה אחרת.