קראתי בשקיקה מאמר קצר שפורסם אתמול (ובעצם לא נאמר בו הרבה) על ילדי פלא, גאונים מוסיקליים.

http://www.haaretz.co.il/gallery/kids/1.1936694

מסופר שם על יום עיון מנוקד בביצועים מוסיקליים של ילדי פלא מבוגרים וכן הרצאה ושיחה מפי מומחית בתחום. ודאי מי שמטפלת בהתמודדות או באפטר אפקט שיש לגאונים. מהו גאון בעצם? כיצד יודעים שהגאון גאון? האם הוריו ישמו לב מייד? ואם הוא בא מבית דלפונים בורים, האם יש סיכוי שיתפספס? והאם רמת הגאונות נשמרת לאורך השנים? או שברק המחשבות מתעמעם כעבור 20 שנה? את כל השאלות האלו הפנתי לאמי שביליתי איתה אתמול את רוב היום בחברת ילדיי. אמי אמרה שמורים לציור יכולים להבחין התלמיד מחונן (ונדיר שיש כאלו) כשמבחינים בחיבורים שהילד עושה. כלומר, הערה אגבית שתאמר לו בציור תהיה מבחינתו ראויה מייד לבדיקה בתחומים אחרים, כלומר, מחוננים מתרגמים ומקטלגים אחרת ידע. יש להם גם יכולת לקלוט ולעבד מידע רב ומורכב סימולטנית והם רואים את התמונה הגדולה על פי רוב. למה את שואלת? שאלה אותי אמי בטון ממזרי, סתם מעניין אותי, אמרתי. אני גם תוהה, אם הורים מבחינים שהילד שלהם ניחן ביכולת מפותחת, האם העידוד בכיוון זה יהרוס או יבנה משהו? והנה במאמר יש דוגמא מפורסמת על אותו אלישע אבס ילד הפלא המחונן שניגן לארתור רובינשטיין והיה תלמידה של פנינה זלצמן והחליט בנעוריו להיות לשחקן כדורגל. ואם הוא מחונן, הוא יודע שיש ודאי דמיון בין נגינת פרלודים לבעיטת כדורים והיינו הך אם יממש עצמו כאן או כאן. כי מי שגאון, כך אני סבורה, לא צריך ללמוד את מה ש”בא לו להיות”. כל מה שילמד- מארכיאולוגיה ועד להטוטנות קרקס יספק לו את הידע הדרוש כדי לפתור משוואה או לקלוע לסל. לחשוב מחוץ לקופסא, כמו שאומרת פרסומת המכונית. אמרתי לאמי, כמה נח וקל לגאונים (באנגלית יאמרו-גיפטד, שלא ללחוץ). לא, לא קל להם אומרת אמי, הם לרוב לא מרוצים ומאוד קשה להם להחליט החלטות. ואני הוספתי שודאי קשה להם גם בחברה להיות ליד אנשים צרים ולהסתפק לפעמים במועט או בכלום. זה באמת מאכזב להעביר שנים ארוכות ולא לפגוש בן שיחה ראוי, או מישהו שיכול להצחיק אותך ממקום עמוק ומורכב. בעברית אומרים מחוננים- איזו מילה חכמה וכמה יש בה.

אולי המאמר הזה הפעיל אותי לחשוב עוד מפני שאני מגדלת ילדים ומנסה להבין מה התפקיד שלי בהתפתחות האינטלקטואלית, התרבותית שלהם. רגשית אני יודעת מה אני עושה, פחות או יותר. ובתחומים אחרים לא ממש.  אני רוצה להצליח לאפשר להם דברים ולעזוב אותם במנוחה לבחור. אני מתבוננת הרבה בנערים מתבגרים בזמן האחרון (אתמול למשל ראיתי חבורה די דוחה וריקנית של נערים במקדונלדס רמת אביב ג) כדי להתכונן לכל מה שצפוי לי…

ולסיום, כמה מילים עצובות. אתמול נפטרה אמא של חבר יקר שלנו מסרטן. חשבתי על זה שהיתה לו אמא רק 36 וחצי שנים. ושמעכשיו אין לו יותר אמא והיא עצמה לא מתפקדת כאמא יותר. חשבתי על זה שכשילדה את בנה הבכור ע’, אחזה אותו בזרועותיה ולא תארה לעצמה שתאלץ להיפרד ממנו ומשלושת אחיו עוד 36 וחצי שנים. חשבתי, מה אם היה בא מלאך מהעתיד ואומר לי שיש לי עוד 30 שנה להיות אמא לילדי. האם משהו היה משתנה? אני אומרת בזהירות בלי לפתוח פה, שכל יום אני מממשת את שלל אהבותי. ואם אאלץ ללכת בקרוב לא יהיה לי על מה להצטער. להצטער ולהתחרט זה הדבר שהכי קשה לשאת.

Advertisements