השיער נופל? ידידיי, לא רק מאפקט פוסט לידה נושר שיער. גם מאחר צהריים של פורענות. מפה ושם היום התגלגל ולקחתי י’ מהגן עם ט’ במנשא. עלינו לחברים מהגן שגרים ממול ומשם היינו אמורים ללכת לחוג ג’ימבורי השם ישמור וירחם. אצל החבר מהגן ישבנו חצי שעה עד שיצאנו לחוג. לחבר אח בן שש והבית כמו מסלול מכשולים של קפיצות, ריצות, בלונים מתפוצצים, כדורים עפים, כל רגע צרחה מכיוון אחר. בית של בנים. האמא שהאינטנסיביות הזו היא חייה לא שמה לב אפילו לעוצמה של הטירוף. אני גוננתי על ט’ בשתי ידיים ופחדתי לקום מהספה. ראיתי את חיי בעוד שלוש שנים ונחרדתי. שני בנים שובבים בבית שיעשו בלגאן ויצרחו. נהייתי דרוכה ועצבנית מפחד שתוך שניה משהו יקרה. כשעמדנו לצאת התחיל גשם. איבדתי את זה. אין לנו מטריה, שני ילדים, אני עייפה. מפה לשם רצנו לחוג הזה, עלינו במדרגות ובחוץ ישבו הורים והיה עמוס וצפוף ומחניק ואני רציתי להקיא כבר. מנהלת החוג הציצה החוצה ושאלה אותי מי אנחנו ואם נרשמנו. לא נרשמנו. אתם לא יכולים להכנס. (יש!!!) אמרתי בי לאמא של חבר מהגן והאצתי בי’ לצאת. הוא התיישב על הריצפה ולא היה מוכן לזוז. אמרתי לשמים- אני מצלצלת לאבא שיקח אותי מהגיהנום הזה. איזו אמא שמעה אותי ועשתה פרצוף. גבירתי- לכי לעזאזל. ואת סתם מפגרת. חזרנו הביתה והברכיים רועדות לי מזעם. ממה העצבים באו לי ככה? איפה חטפתי את תועפות האנרגיות הקשות האלה? אני מתה שד’ יכנס בדלת ואזרוק עליו את הכל ואתחפר בעולמי. הספיק לי ליום אחד.
מותק, אין בפי מילות נחמה:((( כך נראים רוב הימים שלי, ( ראי הוזהרת), ואני גם לא מבינה איך תוך שעתיים עם שני שובבים אני מגיעה למצב שבא לי ממש פיזית להתיישב על המדרכה ולבכות… פעם התקשרתי לבעלי באמצע יום עבודה ואמרתי לו: אני בוכה. לא יכולה יותר, בוכה…. הוא לא ממש הבין מה קרה ואני לא יכולתי להסביר לו שכל זה- כן, כל זה יותר מדי בשבילי…. אני לא מזהה את עצמי!!! מה נעשה? נגבר:):):)
אני מניחה שעיקר הקושי הוא שאני כל היום בחברת פעוטות. אם היה לי 60% מהיום לעצמי הכל היה נראה
אחרת, או כך לפחות נדמה לי… אבל אני משערת שלכל גיל האתגרים שלו, וכל ילד עם הטמפרמנט שלו. י’ המסכן לא עשה שום דבר מעצבן, זו אני שהייתי במצוקה…