עשיתי אמבטיה רותחת כדי להמיס את המחשבות הרודפות והמציקות. בסופו של יום חופש מתיש עם הילדים במקום לנוח אני ממשיכה לרדוף את עצמי ולהלחיץ. יש לי תערוכה עוד פחות מחצי שנה, שזה כלום במונחים של זמן עבודה ואני בכלל לא מצליחה להגיע לסטודיו. הימים עוברים מהר מדי. ואני רוצה להיות במיטבי, להביא עבודות נפלאות ומעולות לתערוכה ולא איזה משהו בינוני שהצלחתי לחלץ איכשהו. מחשבות מעיקות של קריירה. עד עכשיו הייתי בתרדמת כזאת מ”עולם האמנות” כי זה לא עניין אותי. עסקתי בללדת. ועכשיו אני מפנה קורי העכביש מהמערה ויוצאת לאטי לאור המסנוור בעולם הזה. לעשות הכי טוב שאני יכולה, לחשוב בבהירות, לנסח תחושות, לצייר טוב, להפיק מלא דברים שבא לי להפיק ולעבוד על עצמי חזק בקטע של המחשבות ההרסניות- לסלק אותן ולא ללטוש עיניים חומדות לצלחות של אחרים. האמבטיה בקיצור לא עזרה כמו שאתם רואים.
ואני בכלל רציתי לדבר על חינוך של ילדים וכמה צריך להתערב בזמן שמשחקים אתם ביחד. בילוי עם ילדך בגינת המשחקים הוא לא פעם בבחינת ניסוי חברתי קשה להורה. הורה מקבל ילד עם אופי משלו ועושה כמיטב יכולתו לצייד ילדו בשמחה, באהבה, בתבונה חברתית ובכלים הישרדותיים. לפני כמה ימים אכלתי צהריים עם אחי ע’. הוא אמר לי שהוא ילמד ילדיו שאם מישהו תוקף אותם ומכה הם צריכים להכות בחזרה. אני אמרתי שאלימות שגוררת אלימות לא מובילה לכלום חוץ מלדרדר את המריבה. לדעתי צריך להפסיק אותה מייד ולערב מישהו מבוגר במידת הצורך. או לעזוב את המקום. אחי אומר שמי שמכפכפים אותו והוא משתפן יכפכפו אותו עוד שנים רבות. נו, מה תגידו? אולי הוא צודק. יש ילדים שהם חוטפים לילדים אחרים, דוחפים ומתגרים ויש ילדים שדוחפים אותם וחוטפים להם קבוע. לדעתי לא קל להיות באף צד, הכוונה גם להורה. להבין שהילד שלך לא מצליח לחטוף ולהדוף התגרויות זה מעיק. אפשר להגיד לו עד מחר להתמודד לבד. אז מה? כשאני הייתי ילדה הייתי חלשה גם כן. כל פעם שסבלתי מהצקה או השפלה ובאתי בוכה לאמא שלי היא אמרה לי לפתור לעצמי את הבעיה לבד. לא לשחק עם החברה המעצבנת שוב ודי. שנאתי את זה שאני צריכה לפתור לעצמי לבד. וגם הבנתי שזה לא שחור ולבן. חברה מעצבנת יכולה בכל זאת להיות בדיוק החברה שאיתה הכי בא לי לשחק עכשיו. כי ככה.
ובכלל, כמה עכשיו אני צריכה או לא להתערב לי’ בגינת המשחקים? האג’נדה שלי בקווים כלליים היא גם כן לשלוח אותו להסתדר לבד אבל להיות שם בשבילו. אני לא רוצה שהוא יפתח תלות בזה שאני אפתור לו בעיות אבל גם לא רוצה שיחווה תחושת בדידות וחוסר אונים. ד’ אמר לי שאנחנו כן צריכים להתערב לפעמים כי כל היום בגן הוא לבד מתמודד ואחר הצהריים מותר לו קצת להישען עלינו. ד’ צודק. י’ הוא ילד מאוד נח ורב קסם ומתחבר בקלות, אבל שייך יותר לסוג שחוטפים לו. וכשחוטפים לו הוא מתבאס ולא תמיד מצליח לעמוד על שלו. ובפעמים המעטות שחטף למישהו משהו מייד הערתי לו שלא חוטפים. כמו שאם היה מכה הייתי מייד מעירה לו שלא מכים. כי ילד שעושה מה שבא לו ואף אחד לא מעיר לו לא חווה גבולות ברורים ובסופו של דבר ילמד בדרך הקשה מה שהיה יכול ללכת בקלות. הוא צריך להרגיש אחוז בכפות מאזניים גדולות של הורים שמיישרים את הדרך לפניו ומאירים לו אותה. כשיגדל ממילא יעשה כטוב בעיניו.
מה אתם יודעים, הבריון המפחיד בשכונה שלי כשהייתי ילדה הפך להיות רופא חנון ושקט. ונערה אחרת שלמדה אתי ואמא שלה הרשתה לה לעשות הכל הפכה ל 80% משוגעת. ואחד אחר חנון עם שיניים צהובות כזה קוזילביץ’ הפך להיות מכונת כסף משומנת ומצליחה. הכל יכול להיות… החלטתי שבפעם הבאה שאני מרגישה שקורה משהו לא צודק לי’ והוא לא מצליח להתמודד לבד אני באה להדריך אותו גופא בדיאלוג פורה עם הצד השני, או מלמדת אותו איך לסגת בחכמה.
zizim 